הפיזיולוגיה של סאדומזוכיזם, ספייס ודרופ.


אחת השאלות הכי נפוצות בקרב ונילים (אנשים שאינם בדס"מיים) היא מדוע בעצם אנחנו נהנים מסאדומזוכיזם? מה יכול להיות כבר כיף בכאב ובלהכאיב?
בנוסף לכך, שתי השאלות הנפוצות בקרב בדס"מיים טריים הן מהו ספייס ומהו דרופ? איך לזהות שזה קורה, ולמה זה קורה?

זה נשמע כאילו שלושת השאלות הנ"ל מנותקות אחת מהשנייה, אך בעצם הן כולן תחת המטרייה הרחבה של הפיזיולוגיה של הבדס"מ. במאמר זה ננסה לענות על שאלות אלו, ונתאר (בשפה פשוטה) מה קורה לנו בגוף תוך כדי.


קודם כל, מדוע אנחנו נהנים מזה? 

התשובה קצת יותר מורכבת מ"זה נעים", וכל אחד נהנה מדברים אחרים (כהוכחה, יש אלפי סוגים של פטישים שונים ומשונים). אז היום נתעסק בפן של מדוע אנחנו נהנים מכאב פיזי ו/או נפשי, ולא בשאר הפנים שיש לבדס"מ להציע. נושא זה לא נחקר באופן ישיר עד כה, לכן יש כאן הרבה הסקת מסקנות של חוקרים והשערות.

בדומה לאוכל חריף, רכבות הרים, וספורט אתגרי- כאב גורם למוכאב לתהליך הורמונלי מעניין למדי. הכל מתחיל בתחושת הכאב או הפחד- האדרנלין משוחרר למערכת, וגורם לנו להיות יותר חדים, עירניים ומודעים.
האמיגדלה (חלק במוחנו) אשר מושפעת בעיקר מפחד, מקשרת גם תשוקה מינית. אין ממש הפרדה מובהקת בין האזור שאחראי על הפחד ובין האזורים שאחראיים על משימות אחרות. כך שברגע שהאדרנלין מופרש, האמיגדלה תקשר את הפחד להתרגשות. 

לאחר מכן, קליפת המוח אשר אחראית על החשיבה המודעת, מעבדת את האותות באיחור קל. כך יוצא שאפילו שבאופן מודע כבר הבנו שאין ממה לפחד, האדרנלין ממשיך להיות משוחרר.

בנוסף לכך, בזמן שיש לנו כאב פיזי ואף כאב נפשי (כמו השפלה למשל?), אנדורפינים משוחררים על מנת לשכך את הכאב, בצורה דומה לאופיאטים. אותם אנדורפינים גורמים לעונג, ונחשבים למעוררי תחושת אופוריה.
כאשר יש עלייה של אנדורפינים, נוצרת עלייה של דופמין. אותו דופמין הוא בעל תפקיד מרכזי ב"מערכת החיזוק". מערכת זו בעצם בנויה ממספר מסלולים הגורמים לעונג כתוצאה משלל גירויים, ומחזקת חזרה על התנהגויות שגורמות לנו לאותו עונג. כמו שאם ניתן לילד ממתק כל פעם שהוא יעשה שיעורי בית, הוא יקשר שיעורי בית לעונג ויעשה אותם בשמחה באופן אוטומטי, כך המערכת גורמת למוכאב לקשר כאב לעונג, ולרצות לחזור על כך שוב.

עוד אחד מההורמונים שאחראים על מה שקורה לנו הוא אוקסיטוצין- ידוע גם כהורמון האהבה. אותו הורמון משוחרר גם במצבי עונג, וגורם לאמון, ביטחון וחיבה. כך יוצא שהשולט והנשלט נקשרים זה לזה גם מנטאלית ורגשית, ויכולים לבטוח זה בזה.

הצד המכאיב נהנה גם מהאוקסיטוצין, גם מהאנדרנלין שמשתחרר בעת פעילות מאומצת והתרגשות (ותאמינו לי, להכאיב לאדם אחר דורש מאמץ), וגם ממערכת החיזוק.


אז מה זה בעצם סאב/דום ספייס ואיך זה קשור לכל העניין?

בעצם, כל תהליך העונג שלנו הוא בעצם הספייס. כאשר מופרשים אצלנו מספיק הורמונים, התחושות שלנו משתנות, ואנחנו מגיעים לסטטוס אחר שאותו לרוב נהוג לכנות ספייס Space.
עבור נשלטים ומזוכיסטים אנחנו נכנה אותו בתור סאב ספייס sub space- הסאב ספייס משתנה מאחד לשני, אך בדרך כלל מאופיין בתחושת ריחוף, קלילות, רצון עז להתחבר, ועונג רב.
עבור שולטים וסדיסטים אנחנו נכנה אותו בתור דום ספייס dom space- הוא בדרך כלל מאופיין בתחושת ריכוז עמוקה, מודעות מלאה לפרטים הקטנים, וגם כן, עונג רב.


ומה זה הדרופ? 

הדרופ drop הוא הצד השני של הסקאלה. כאשר אנחנו מפסיקים את הסשן, שני הצדדים מפסיקים לקבל את אספקת ההורמונים הנעימה, והתחושות נעלמות. חלק מההורמונים כגון אנדרופינים הם קצרי השפעה, ולכן הרבה פעמים נרגיש דכדוך, עייפות, ואפילו תחושה דמוית האנגאובר. במקרים מסוימים, הפן הרגשי יהיה הכואב במיוחד, ונרגיש בודדים, נטושים, וחסרי ביטחון. במקרים אחרים, במיוחד אחרי סשן פיזי קשה, נרגיש את כל מה שנעשה בסשן על גופנו.
הדרופ הוא לא שמור רק לנשלטים, וגם השולטים חווים את הפסקת אספקת ההורמונים, וגם הם יכולים לסבול מתופעות הלוואי של הסשן.
תופעות הלוואי יכולות להימשך כמה שעות, ועד כמה ימים (ואפילו שבועות, במידה ויש השפעה רגשית).


אז איך נפטרים מהדרופ? יש דרך להימנע?

אין דרך מוכחת שעובדת לכולם, אבל יש דרך לצמצם נזקים. זה נקרא אפטר קייר after care. לאחר הסשן אנחנו בעצם נקח זמן ונטפל אחד בשני ובעצמנו. כל אחד עושה זאת בדרך אחרת, אבל מומלץ באופן כללי לשתות הרבה מים, לאכול משהו במידה ויש לכם נפילת סוכר, להתחבק ולדבר על מה שהיה.
האפטר קר בעצם ימשיך את שחרור האוקסיטוצין ותחושת החיבה, ומכיוון שהאוקסיטוצין בעל השפעה ארוכת טווח יחסית, יכול לעזור לנו להתאזן מבחינה הורמונלית.
בנוסף לכך, מומלץ להישאר בקשר בימים שאחרי הסשן על מנת לוודא שהדרופ עובר במהרה, ולצמצם את הרגשות הלא נעימים. במידה ויש גם תופעות לוואי פיזיות, זה יאפשר לפרטנרים להבין מה מתאים ומה פחות להבא, ולתמוך זה בזה.


עכשיו כשאנחנו יודעים שכל מה שקורה לנו זה בעצם תהליך פיזיולוגי וכימי, אנחנו יכולים לדעת בוודאות שכל התחושות שלנו הן טבעיות והגיוניות, ואין ממה להתבייש. רק חשוב לשים לב לאיך אנחנו מרגישים תוך כדי ואחרי, ולהיות קשובים זה לזה.


מקורות:

Biochemistry of the submissiveness by Zule
Variations in the Human Pain Stress Experience Mediated by Ventral and Dorsal Basal Ganglia Dopamine Activity by David J. Scott, Mary M. Heitzeg, Robert A. Koeppe, Christian S. Stohler and Jon-Kar Zubieta
The role of dopamine in reward and pleasure behaviour--review of data from preclinical research by R. A. Bressan, J. A. Crippa
The Significant Role Hormones Play In BDSM by Simon Blackthorne

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.